יופי שהגעתם אלי! אני כותבת ומציירת ספרים לילדים, ואני מנחשת כבר מה אתם רוצים לדעת:
* מתי הֶחֱלַטְתִי להיות סופֶרֶת?
בכלל לא החלטתי. פשוט, קורֶה שֶהסיפורים יושבים בתוך הראש ומתחילים לנַדְנֵד: ”כִּתְבִי אותי! סַפְּרי עָלַי!‘‘ סיפורים הם נוּדְנִיקים אֲיוּמים והם לא מפסיקים לנדנד עד שרושמים אותם. אחרי שכתבתי ספרים אחדים התחילו לקרוא לי ”סופרת‘‘.
הרבה מאוד סיפורים באים בעקבות מקרה עָצוּב או בְּעָיה מְצִיקה. אבל רוב הספרים שלי מצחיקים, כי אני אוהבת לצחוק. לא נָעִים לִבְכּות על הַצָרות, והצחוק נותן הרבה כּוֹחַ לפתור אותן!
* האם אני כותבת רק לילדים?
כן. מאוד נוֹחַ לי בְּחֶבְרַת ילדים. את הרֹאש של הַמְּבוגָרים עוד לא הצלחתי להָבִין. יש להם כל מיני בעיות ותַסְבִּיכִים.
* איזה תְּכוּנוֹת דרושות לסופר?
כִּשָרון טִבְעִי, הרבה הַשְכָּלָה כללית, שְלִיטָה בַּשָפָה, רְגישות – גם לצָרות של אחרים , כולל חַיות. וגם דַחַף , כלומר רצון חזק מאוד לכתוב, במקום לָשֶבֶת בְּבֵית קָפֶה ולאכול עוּגוֹת.
* על איזה נושאים אני כותבת?
בעיקר על החברים שלי, שהם ילדים וחיות. אני אוהבת לקחת את הגיבורים שלי אל מחוזות הדמיון, מפני ששם מותר להמציא מה שרוצים. מה החוכמה להעתיק את המציאות? הרבה יותר מרַתֵק להמציא דמות, לתת לה חיים ועלילה, לבנות לה הרפתקה והעיקר – להגיע אל סוף טוב. אחרת נשבר לי הלב.
* מה אני אוהבת יותר, לאַיֵיר או לכתוב?
אני אוהבת את שניהם באותה מידה. יש סיפורים שהִתחילו דווקא מציור שעָשִיתי, ויש כאלה שרק אחר כך הוספתי להם אִיוּרים. צריך לזכור שציור, כמו כתיבה, הוא שָפָה שאפשר להַבִּיעַ בה רְגָשות. כשקוראים ספר טוב אפשר ”לראות” בראש את כל התמונה, וכשמסתכלים בְּציור טוב, אפשר ”לשמוע” בראש ספור שלם.
* איפה גדלתי?
בהרי ירושלים, בבית בודד בלב שדות חיטה שהידיפו ריחות של תבואות ופרחים וקוצים והשמיעו מנגינות של צרצרים וצִיקדות. הרכבת, שנסעה אז ממצרים ועד עיראק עברה בדיוק מול החלון שלנו, ורוב הנוסעים בה היו חיילים זרים, מפני שהעולם כולו היה אז במלחמה.
* מה חשוב לי למסור לקוראים שלי?
* שכאשר יודעים לצחוק – הצרות נעשות קטנות והחיים נהיים גדולים,
* שמילים יכולות לברוא עולם שלם, ו…
* שגם אתם יכולים לעשות זאת. נסו ותווכחו!